אמא שלי ז"ל היתה סוכרתית. גם אחיותיה ( הדודות שלי).
גם לסבתי ז"ל (אמא של אמא) היתה סוכרת. כך גם לאחיה ולאחיותיה ז"ל.
הם כולם היו סוכרתיים, שטופלו בתרופות וחלקם אף בזריקות עוד הרבה לפני גיל 50.
אני יודעת שגם לי יש נטייה לסוכרת, אך אני אינני סוכרתית.
אינני מוכנה להיכנע לגנטיקה שלי.
אני נחושה להילחם בה.
פציינטים באים אלי למרפאה ואומרים: ברור שיש לי כולסטרול גבוה. זו נטייה משפחתית אצלנו.
או שהם אומרים: יש לי סוכרת כי כל בני משפחתי סוכרתיים.
ואני אומרת: חברים, גנטיקה איננה סיבה. היא רק תירוץ.
זה שיש לי נטייה לסוכרת ב- DNA שלי זו עובדה.
אך אין זה אומר, שאני חייבת לאפשר לנטייה הזו לפרוץ ולשגשג.
יש הבדל גדול בין נטייה לסוכרת לבין סוכרת.
יש הבדל גדול בין נטייה לכולסטרול לבין כולסטרול.
מחקרים עדכניים מלמדים, שתאומים זהים, שהופרדו בלידתם מסיבות כאלה ואחרות, וחיו בתנאים סביבתיים שונים, הגיעו לגילאי 50-60 עם פרופיל בריאותי שונה בתכלית, למרות ה- DNA הזהה שלהם.
תאום אחד יכול להגיע לגיל 50 עם משקל עודף, יתר לחץ דם, סוכרת וכולסטרול, בעוד תאומו הזהה, שגדל בתנאים סביבתיים אחרים- תזונה נכונה, אויר נקי, פעילות גופנית סדירה ופחות סטרס- הגיע לגיל 50 בריא לגמרי ובעל משקל תקין.
אני בחרתי להיות מושקעת בבריאות שלי, על מנת למגר את נטייתי הגנטית לסוכרת.
להיות מושקעת בבריאות שלי זו עבודה יומיומית, קשה, אך מתגמלת.
אני אוכלת נכון, מתעמלת בקביעות, עושה שימוש בצמחי מרפא.
אני בוחרת לא להיות סוכרתית.
בפוסטים הבאים אכתוב כיצד אני עושה את זה הלכה למעשה.