כאשר יש עומס קריאות בזמן קצר בתחנת מוניות ספציפית, יש קושי להשיג מונית, נכון?
אם עומס כזה נמשך לאורך זמן, כל הזמן, מה יקרה?
אחת מהשניים-
או שלסדרן לא יהיו יותר מוניות לשלוח, או שהסדרן יתבלבל מרב עומס.
אז איך כל זה קשור לסוכרת?
תחשבו על זה ככה-
המח שלנו הוא הסדרן
הלבלב שלנו הוא תחנת המוניות
האינסולין שמופרש מהלבלב הוא המונית
והסוכר בדם שלנו הוא הנוסע שמחכה להסעה- שיבואו לקחת אותו טרמפ לתאי הגוף.
כאשר אנו אוכלים סוכר, המח (הסדרן) מורה ללבלב (לתחנת המוניות) לשלוח אינסולין (מונית) לדם, כדי לאסוף את הסוכר (הנוסע שממתין להסעה).
אם אנו מרבים באכילת סוכר, המח כל הזמן פוקד על הלבלב לשלוח אינסולין (הסדרן כל הזמן מורה לתחנה-שילחו מונית…. שילחו מונית….שילחו מונית).
ואז קורה אחד מהשניים-
או שאין מוניות. אין בכלל (אין אינסולין שיצא לדם לקחת את הסוכר לתאים)- זוהי סוכרת נעורים– סוכרת תלויית אינסולין.
או שיש מוניות (יש אינסולין ) אך הסדרן כ"כ מבולבל מרב לחץ עבודה ומעומס הקריאות, עד שאינו משתלט על שליחת המוניות- זוהי סוכרת מבוגרים.
כשאין מוניות בכלל (אין אינסולין), אין ברירה אלא לקנות עוד מוניות ( להזריק אינסולין מבחוץ)- זה קורה בסוכרת נעורים.
אך כשיש מוניות והסדרן פשוט לא מתפקד ביעילות בשל העומס, יש צורך להוריד את העומס- אימוץ אורח חיים בריא ותזונה נכונה, וע"י כך לעזור לסדרן לתפקד בצורה יעילה. זה קורה בסוכרת מבוגרים, שבה ניתן לטפל, ועל כך אכתוב בהמשך….